מראשית ימיה הייתה תל-אביב עיר של מהגרים. כלומר, עיר של אנשים שעזבו את בתיהם והגיעו אליה מערים אחרות, מארצות אחרות, מיבשות אחרות. בשנותיה הראשונות של העיר תל-אביב, כאשר הלכו ונבנו רחובותיה, קלטה העיר לתוכה המוני מהגרים, וביניהם לאה גולדברג, שהייתה משוררת, סופרת, מחזאית, מתרגמת וחוקרת ספרות.

גולדברג, שנולדה וגדלה באירופה, הגיעה לארץ בגיל 24. כאשר ירדה מספינת המעפילים אל חופה של תל-אביב, גילתה שהנוף של העיר העברית הראשונה שונה מנופי מולדתה: לפניה נפרשו חולות וים במקום יערות ונהרות, שמים כחולים ושמש לוהטת במקום שמים מעוננים וגבעות מושלגות. די להציץ בשיריה, בסיפוריה ובמחזותיה של לאה גולדברג כדי להבין עד כמה התגעגעה ליערות מולדתה ועד כמה חיבבה את רחובות תל-אביב. לאה כתבה על השמחה ועל התקווה, על האהבה ועל הבדידות, על הזרות ועל הגעגועים, שחשים מהגרים בכל מקום בעולם.

לאה גולדברג קיבלה מתנה נפלאה – את היכולת לבטא בצורה אמנותית את מה שהלב מרגיש ואת מה שהמוח חושב. והיא לא רק כתבה, אלא גם ציירה ציורים אשר הוצגו בתערוכה. בגיל עשר החלה לכתוב את יומנה הראשון – בעברית, וכך הוא נפתח:

היום אני מאטחלה ליאכתוב יומן אני זוכרת כשלפני שנתים גם כן חפצתי לחתוב אבל פעם אחת לא היה פני בפעם השניה לא חפצתי... שום דבר נפלה לא היה אתי היום... בשובו הביתה הבטתי על השמים וראתי אננים כטנים כמלכי אור ששטו על פני הרכיה.

רוצים להבין מה כתבה לאה? בבקשה!

היום אני מתחילה לכתוב יומן. אני זוכרת שלפני שנתיים גם כן חפצתי לכתוב, אבל פעם אחת לא היה פנאי, בפעם השנייה לא חפצתי... שום דבר נפלא לא היה אתי היום... בשובי הביתה הבטתי על השמים וראיתי עננים קטנים כמלכי אור, ששטו על פני הרקיע.

תארו לעצמכם כמה כוח רצון נדרש ללאה הקטנה, שדיברה רק רוסית, כדי להשתלט על העברית ולכתוב בה שירים וסיפורים.

בבגרותה כתבה לאה גולדברג מאות שירים ופזמונים – למבוגרים ולילדים. גולדברג לא התחתנה ולא הביאה ילדים לעולם , אבל היא קשרה קשרים אמיצים עם ילדים רבים, התכתבה אתם וכתבה למענם שירים, סיפורים וחרוזי קומיקס. גולדברג ערכה עיתונים לילדים, לימדה בבית-ספר, ותיבת הדואר בביתה הייתה תמיד מלאה במכתבי ילדים. היא ענתה לכולם ושמרה את אלפי המכתבים שקיבלה מקוראיה הצעירים. באחד המכתבים כתב לה ילד כך: "אם את דודה של שומאיש, אני מציע לך להיות הדודה שלי," והוא לא היה הילד היחיד שהציע זאת. רבים התייחסו ללאה כאל דודה שלהם. נזכיר כמה יצירות שכתבה: ידידי מרחוב ארנון, מה עושות האיילות, המפוזר מכפר אז"ר, דירה להשכיר, איה פלוטו, ניסים ונפלאות, כובע קסמים, מר גוזמאי הבדאי, שמגר הנגר, מור החמור, האורחת מכנרת, אורי כדורי, אורי מורי, אורי קרוזי ועוד.

חלק מהילדים והילדוֹת שלאה גולדברג כתבה בשבילם הפכו בינתיים לסבים ולסבתות, ועכשיו הם קוראים לנכדיהם משיריה ומסיפוריה של לאה גולדברג.