לא לשווא זכה ביאליק לכינוי "המשורר הלאומי". ביאליק חי באירופה רוב שנותיו ולבסוף עלה לארץ. הוא היה יוצר מחונן, כתב שירים ופזמונים למבוגרים וגם לילדים, חיבר סיפורים ועסק בכתיבה לעיתון ובתרגום. בזכות היצירות שכתב היה לו מעמד של מנהיג רוחני נערץ.
כשביאליק ביקר בארץ בפעם הראשונה, התכנסו בנמל חבורות-חבורות של תלמידים וקיבלו את פניו בזרי פרחים. על הזרים היו רשומות רק שתי מילים: "למשוררנו הלאומי". כעבור שנים, כשהחליט ביאליק לעלות ארצה, הוא הודיע שברצונו להתיישב בתל-אביב. מיד סללו לכבודו רחוב וקראו לרחוב על שמו – "דרך ביאליק", וגם הציעו לו להקים את ביתו ברחוב זה. ביאליק הסכים. הוא הגיע ארצה וליווה את הפועלים שבנו את ביתו בעבודתם. הוא בילה במחיצתם בהזעה ובפטפוט... וכאשר התפנה מפטפוטיו, שם פעמיו לבית-הקפה הקרוב כדי להמשיך לפטפט! הוא היה הולך לאורך הרחובות ביאליק ואלנבי – במעילו, בכובעו ובמקלו – ומשוחח בדרך עם מבוגרים ועם ילדים בעברית וביידיש.
במיוחד אהב ביאליק לטייל על הסוס של מאיר דיזנגוף ולשבת מול הים. ממש תל-אביבי אמיתי! ביאליק, כמו העיר שבחר להשתכן בה, היה חם-מזג, רציני וקל דעת. וכפי שאמר ידידו של ביאליק, הסופר ש"י עגנון: "בתל-אביב קלות החיים גדולה מאוד."
ביאליק היה חביב על ילדים ועל מבוגרים, אבל אנו סבורים שאת הילדים חיבב יותר מאחרים. ומדוע אנו סבורים כך? ראשית, כי הוא התייתם בגיל צעיר מהוריו וכי לא היו לו ילדים, דברים שככל הנראה העציבו אותו מאוד ומשכו אותו לעולם הילדים. שנית, כי מספרים שכאשר היה בין ילדים זהרו פניו מאושר והוא הרעיף על הילדים אהבה רבה. ביאליק אהב שילדים פנו אליו ברחוב והאמין ביכולתם של אלה להבין ולחוות את יצירותיו.
ביאליק כתב הרבה שירים וסיפורים לילדים, והנה כמה דוגמאות שאתם ודאי מכירים: השירים "קן לציפור, "נדנדה", "פרש" ו"הפרח לפרפר". ביאליק היה קצת ילד בעצמו; סקרן, חכם, מצחיק, שובב. הנה סיפור קטן שמספרים על ביאליק, שמדגים את שובבותו הילדותית: כפי שכבר סיפרנו, אהב ביאליק לבקר בבתי-קפה, שלא היה כל כך מצוי בכיסו. מה עשה? הזמין כוס תה אחת, וכשקיבל אותה טען שהתה חלש מדי והזמין כוס נוספת; כשקיבל את הכוס השנייה טען שהתה קר מדי והזמין כוס נוספת; רק כשקיבל את הכוס השלישית היה מרוצה. כמובן שהוא שילם רק על הכוס שממנה היה מרוצה...
ביאליק עסק גם בכתיבת.... שמות של בתי-קפה! רבים מאלה שפתחו בתי-קפה או מסעדות, בתי-מלאכה או בתי-יין, פנו לביאליק וביקשו ממנו שייתן שמות עבריים לעסקים שלהם.
ביתו של ביאליק הפך למרכז תרבות עירוני בחגים ובימי חול, וגם כיום, שנים רבות לאחר מותו, ביתו משמש מוקד עלייה לרגל. כיום יש בביתו מוזאון, ומבקרים בו תלמידים, משוררים צעירים ותיירים כדי ללמוד על חייו ועל פועלו של המשורר הדגול.
כמו פעם, גם היום, בתי-הקפה שבאזור בית ביאליק מלאים אמנים ובטלנים, אשר יושבים בצוותא, לוגמים משקה ודנים בהתלהבות בעיניינים חשובים יותר וחשובים פחות.
ומה דעתכם, אולי הגיע הזמן להפסיק לקרוא לביאליק "משוררנו הלאומי" ולהתחיל לקרוא לו בשם "משוררנו התל-אביבי"?
