רוב המהגרים הגיעו לישראל ממדינות עניות מאוד ונחשלות. לכן, גם מי שלמדו באוניברסיטה ועבדו במדינותיהם במקצועות מבוקשים, לא הצליחו לפרנס את המשפחה ולהתקדם. אותם מהגרי עבודה החליטו לבוא לישראל מפני שהשכר שהוּצע להם עבוּר עבודתם היה גבוה יותר. רבים מהם לא ידעו שאסור לעבוד בישראל בלי לקבל אישור מיוחד. ואלה שידעו, התעלמו מכך. כך קרה שמהגרי עבודה רבים הקימו בישראל משפחות וילדו בארץ ילדים שהלכו לגן ישראלי, לבית ספר ישראלי ולתנועות נוער ישראליות, וגדלו כ"צברים" לכל דבר.

בשנת 2002 הוקמה במשטרה "מִנהלת ההגירה", אשר אחד מתפקידיה המרכזיים היה לשלוח מהגרי עבודה, השוהים בארץ באופן לא חוקי, חזרה לארצם. היו מהגרים שעזבו מרצון, אך רוב המהגרים עזבו בעקבות לחצי המשטרה. בארץ נותרו כמה מאות משפחות שלא יכלו לחזור: משפחות שנמצאו כאן כעשרים שנה ואף למעלה מזה, משפחות שבהן ילדים הסובלים ממחלה שאין עבורה טיפול במדינת מוצאם, משפחות מעורבות (אב אפריקני ואם פיליפינית, למשל) שלא ברור להיכן יוכלו לחזור .

ארגונים שונים, כמו "מסילה" ו"האגודה לזכויות האזרח בישראל", נאבקו למניעת גירושם של הילדים בני משפחות מהגרים אלה. הם פנו לחברי כנסת בבקשה לשנות את החוק ולהעניק להם אזרחות ישראלית. הם גם פנו לכלי התקשורת ויזמו כתבות בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים בהשתתפות הילדים, שסיפרו עד כמה קשה יהיה להם אם יידרשו לעזוב את הארץ.

בשנת 2006 הצליח שר הפנים להעביר בממשלה החלטה שלפיה יוכלו להישאר בישראל ילדי מהגרים אשר מתגוררים בארץ שש שנים לפחות, הגיעו ארצה לפני גיל 14 והם לומדים במערכת החינוך הישראלית ודוברים עברית שוטפת, ואשר כניסתם הראשונה של הוריהם לארץ הייתה חוקית.

בעקבות החלטה זאת, עד היום קיבלו מעמד חוקי בישראל כמה מאות משפחות, ובסך הכול עד היום קיבלו מעמד חוקי 2,300 ילדים, אחיהם והוריהם.