מיום הקמתה של העיר תל-אביב, בשנת 1909, עד ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, בשנת 1948, התחוללו בה שינויים עצומים, והיא גדלה והתפשטה: משכונה בת חמישה רחובות ובה כ-250 נפש, הפכה תל-אביב לעיר גדולה שמתגוררים בה כ-250,000 בני-אדם. במהלך השנים האלה התרחשו בעולם אירועים חשובים רבים, ובהם מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. גם בארץ התרחשו אז אירועים מרכזיים: השלטון הזר התחלף – הבריטים באו במקומם של התורכים העות'מנים, עולים רבים הגיעו לכאן, והרעיון הציוני לחזור לארץ ישראל ולהקים בה מדינה לעם היהודי הלך והתחזק. רבים מן העולים התיישבו בתל-אביב.

מראשית ימיה, כשעוד הייתה שכונה קטנה, התנהלה תל-אביב כעיר קטנה. היה לה ועד שכונה, שניהל את ענייניה באופן עצמאי. הוועד דאג לסלילת כבישים, ריצוף מדרכות, אספקת מים לבתים וגביית מסים. בראש ועד השכונה עמד מאיר דיזנגוף, עד שבשנת 1922 מינו אותו הבריטים, ששלטו אז בארץ, לשמש כראש המועצה העירונית. המינוי הזה ביטל את הכפיפות של תל-אביב ליפו, וגם אפשר להקים בה מבני ציבור חשובים, ובהם: משטרה, דואר, בתי-משפט וגם תחנת כוח שסיפקה חשמל לשכונה.

בתקופת השלטון הבריטי, תל-אביב גדלה במהירות יוצאת דופן, כי עולים רבים שהגיעו לארץ דרך נמל יפו, ומאוחר יותר דרך נמל תל-אביב, נשארו לגור בעיר. סיבה נוספת לגידול האוכלוסייה של תל-אביב הייתה המעבר של יהודים מיפו לתל-אביב, בעקבות מעשי התוקפנות של ערבים נגד יהודים בשנת 1921 ובשנת 1929 .

העולים החדשים והתושבים שעברו מיפו לתל-אביב בתקופה שלפני קום המדינה בנו ויצרו בה דברים רבים, בשותפות עם המנהיגות של היישוב. נסקור כמה מהם:

• הקמת שכונות חדשות – בעיר נבנו בתי מגורים רבים. בהתחלה רוב הבתים היו נמוכים, בני קומה אחת או שתיים, ובהמשך העיר התחילה לצמוח גם לגובה, ונבנו בניינים בני שתיים או שלוש קומות. הבתים נבנו בסגנונות שונים – חלקם מפוארים, חלקם פשוטים יותר, חלקם בסגנון בנייה מיוחד שהובא מגרמניה – סגנון הבאוהאוס.

הבנייה הרבה הביאה להרחבת שטחה של העיר בעיקר צפונה, וגם מערבה, לעבר הים. מדרום לעיר היו שטחים חקלאיים, בעיקר פרדסים, וכן הייתה יפו, שהתושבים העדיפו להתרחק ממנה בעקבות מעשי האלימות בשנת 1921 ובשנת 1929, וממזרח היו יישובים לא יהודים. כדי שהפעולות להרחבת העיר יהיו מתוכננות לרווחת תושביה, מנהיגי העיר הזמינו מתכנן ערים בריטי, גדס שמו, והתכנית שהוא יצר קרויה על שמו: "תכנית גדס". תכנית גדס נועדה להבטיח איכות חיים לתושבים, ויש בה שילוב של גנים ושטחים ירוקים לצד בנייה עירונית צפופה.

• תל-אביב הופכת להיות מרכז תרבות – רבים מגדולי הסופרים, המשוררים והציירים בחרו לגור בתל-אביב לאחר עלייתם לארץ, וביניהם: אחד העם, חיים נחמן ביאליק, נחום גוטמן, ונתן אלתרמן. הם אהבו את תל-אביב וראו בה מקום שמאפשר להם ליצור. גם מנהיגות העיר הייתה מעוניינת לטפח את תל-אביב כמרכז יצירה של אמנות, ספרות ושירה עברית, תיאטרון ומוסיקה, והיא תמכה בהקמת תיאטראות כמו "האוהל" ו"הבימה", בייסוד הוצאות ספרים, ועוד.

• המסחר והתעשייה מתפתחים- רבים מן העולים החדשים שהתיישבו בתל-אביב היו בעבר תושבי ערים גדולות ומודרניות באירופה, ועסקו בענפי מסחר וחרושת שונים. עם בואם לארץ, הם השקיעו כסף בפיתוח המסחר והקמת בתי חרושת בתל-אביב. המרכז המסחרי של תל-אביב התפתח בעיקר באזור הרחובות הרצל, נחלת בנימין ואלנבי. בתי-המלאכה והחרושת שהוקמו ייצרו מגוון גדול של מוצרים, וביניהם בגדים, מזון וחומרי בניין.

• הוקמו מקומות בילוי, מסעדות, בתי-קפה- תל-אביב הופכת למרכז בילוי ובידור. נפתח הקולנוע הראשון, קולנוע עדן, שבאותם ימים נקרא עדיין "ראינוע", על-פי הצעתו של אליעזר בן-יהודה, ושימש גם כתיאטרון וכאולם להרצאות ולקבלות פנים חגיגיות. הוקם גם "קזינו גלי אביב", שלמרות שמו, לא היה בית-הימורים אלא בית-קפה מפואר על שפת הים והוקמו עוד עשרות בתי-קפה, מסעדות ומועדונים ששימשו מקומות בילוי לתושבים ולתיירים.

בשנת 1947 פרצו קרבות בין היהודים והערבים לאורך גבולותיה הדרומיים והמזרחיים של העיר. הקרבות פסקו סמוך להכרזת המדינה, עם כיבוש יפו בידי כוחות "ההגנה" וה"אצ"ל". בעקבות הקרבות האלה, מרבית התושבים הערביים של יפו נאלצו לעזוב את העיר.

ב-14 במאי 1948 הוכרז בתל-אביב על הקמת מדינת ישראל. באותה עת ירושלים הייתה במצור, והייתה מנותקת משאר חלקי הארץ, לכן היה טבעי לבחור לערוך את הכרזת המדינה בתל-אביב – העיר העברית הראשונה.

האופי המיוחד של העיר תל-אביב החל להתגבש כבר בשנותיה הראשונות, עוד לפני קום המדינה, והיא המשיכה להתפתח ולהתבסס כלב הפעילות הכלכלית והתרבותית בישראל.